מנשה פוגל ז"ל
בס"ד
קורות חיים מופלאים
מנשה נולד ב-ד' מנחם-אב תשט"ו (12.7.56), כמה חודשים לפני מבצע
סיני. הוא היה אחי הצעיר והיחיד ופער הגילים בינינו שמונה שנים.
הורינו הם ניצולי שואה שעלו לישראל מרומניה ב- 1950, ועברו חבלי קליטה קשים עקב
בעיות פרנסה. הם נשלחו על ידי משרד הקליטה לדירת חדר בבאר-שבע, ולאחר ארבע שנים
עברו להתגורר בצריף בעיר גנים, שבמפרץ חיפה, שם נולד מנשה. לאחר תקופה קצרה, כשהיה
מנשה בן חצי שנה, עברו להתגורר בשכונה הדתית קריית-שמואל שבעמק זבולון, שם עברו על
מנשה מרבית שנות חייו.
בהיותו תינוק וילד היה מנשה תוסס ובעל מרץ רב. בגיל ארבע שנים ידע לרכב על אופנים
למבוגרים ובגיל שש ניסה כוחות בעבודת ניקיון תמורת שכר. בבית הספר לא התבלט מנשה
בלימודיו, ולעתים אף נאלצו מחנכיו לפנות להוריו בהתראה, עקב מעשי קונדס שמנשה ביצע
בכיתה.
אולם מנשה התבלט בטוב לבו, ובסבר הפנים היפות שהעניק לכל אדם, צעיר כזקן, שהיה
פוגש בדרכו. הסיפור שסיפר אודותיו הרב המקומי, אופייני לטוב לבו של מנשה:
כשהיה מנשה בן שתים עשרה, פגשו הרב ומנשה בשעת ערב מוקדמת, אדם זקן שתעה בדרכו ולא
מצא את מקום מגוריו. רוב הציבור התעלם מהזקן אולם מנשה, ברוב מרץ וטוב לב מצא
פתרון לבעיה: הוא השיג תלת אופן והסיע בו את האיש. והרב, עקיבא הכרמי, רבה של
הקריה, צעד בעקבות מנשה עד לשכונת קרית ביאליק, מרחק שבעה ק"ש, עד לביתו של
האיש.
עם תום לימודיו במחזור ח' בבית הספר הרא"ה בקרית שמואל, פנה מנשה ללימודים
בישיבה מקצועית, במגמת הדפוס-אופסט ב"קרית-נוער", שבשכונת בית-וגן
בירושלים.
בערב זכרון, שנערך בט"ז אייר תשל"ח בסניף "בני-עקיבא" בקרית
שמואל, כשחלפה חצי שנה מן האסון, ציין רכז ההדרכה, ר' אלטר שטול, שמנשה היה הראשון
אותו הכיר מבין כל התלמידים שנתקבלו לישיבה בגיל 14, בעקבות מעשה קונדס שביצע.
אולם מאז הופתע לגלות את הכוחות הנפשיים הגדולים, שהשקיע מנשה בעצמו, כדי להיות
ממנהיגי הכיתה והפנימיה, לסחוף אחריו חברים ותלמידים בשירה, בליל שבת, עד לכותל-
מרחק של כחמישה ק"מ, לשמח ולהרקיד אחרים בחדר האוכל בסעודות השבת, ובנוסף
לכל, לסייע לחברים בלימודי הקודש והחול. מובן, ציין רכז ההדרכה, שהיעילות של מעשים
כאלו היא גבוהה ביותר כיוון שנעשית על ידי תלמיד וחבר, לעומת רב-מורה או מחנך,
שאצלו יכולת ההשפעה והעשיה נובעת מגילו, מניסיונו וממעמדו.
מחנכו של מנשה, הרב א. שפירא, שאתו עמד מנשה בקשרי מכתבים גם לאחר שסיים את
לימודיו בישיבה, היטיב לבטא את אישיותו בכנס, שנערך ביום העצמאות תשל"ח,
בביתו של הרב נתן בירושלים, עם חברים מקיבוץ מגדל-עוז, באומרו: "כבר אז,
בהיותו תלמיד, ראיתי בו ניצנים של אדם מיוחד", והביא לכך סימוכין מדרך
התנהגותו של מנשה עפ"י מצות "וקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא, אמור,
פרק כ"ב פס' ל"ב)- זוהי מצות קידוש ה', ומנשה חי בצורה כזו, ששם שמים
היה מתאהב על ידו במעשי היום יום שלו, וגם התנהגותו הראתה שהיה בעל לב רחב, וידע
לשמוח באשר יש לחברו.
חייו היו חיים מופתיים, ואני למרות שלא
זכינו לקבל מאורו לאורך ימים- חובה עלינו לזכור וללמוד מאורח חייו, עד כמה שאפשר.
הדבר הבולט בכל תהליך התפתחותו הרוחנית והאישית של מנשה הוא ה"מהפך"
הגדול שחל בחייו בגיל 14. למעשה, בירושלים עיה"ק החל לעצב את אישיותו
המיוחדת. מנשה היה קשור מאוד לירושלים, ואהב אותה עד כדי כך שהתבטא באזני ידיד:
"אם אעזוב אי פעם את מגדל-עוז, אעבור להתגורר בירושלים". לגודל אסוננו
התגשמה שאיפתו זו לאחר מותו, שכן במוצאי שבת קודש, פרשת "וירא"
תשל"ח נפלה ההכרעה במשפחה והוחלט לטמון למחרת את מנשה בירושלים, בגלל הקשר
העמוק והחזק שהיה למנשה לעיר הנצח, וכן מפני שבעיר הזאת עיצב את אישיותו והיה
לבן-תורה אמתי- וזאת למרות שכל המשפחה מתגוררת באזור חיפה.
בקטע הבא, מצאתי לנכון להביא חלק ממכתב, ששלח אלי חברו הטוב ביותר של מנשה, ידיד
בלב ונפש, שגדל אתו מגיל צעיר, והמשיך אתו את דרך ההגשמה החלוצית בגוש עציון.
במכתבו הוא מספר על יום חתונתו. "אני רוצה לספר לכם עוד דבר קטן, אבל משמעותי
לגבי ההרגשה שלי- בלי מנשק'ה. בחופה עמדנו מול ירושלים, ולאחר ששברתי את הכוס,
שרנו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי- אם לא אעלה
את ירושלים על ראש שמחתי". ואז, ברגעים אלו, הייתה לי תחושה חזקה, כאילו אני
שר על מנשק'ה וירושלים במשפט אחד. מנשק'ה וירושלים- היינו הך.
חשבתי עליו כל החתונה, ואני חייב לספר לכם שביום החתונה בבוקר הייתי בירושלים,
וכיוון שלא הספקתי ללכת ל"כותל", הלכתי להר הרצל, לקבר של מנשק'ה
ודיברתי אתו, סיפרתי לו את ההרגשות, וחשתי שהוא לידי, שהוא משתתף בשמחתי".
לאחר שעות הלימודים בישיבה, החליט מנשה, כי עבודה עם נוער שוליים
בשכונת בקעה והקטמונים היא מטרה גדולה ולמענה יש צורך להקדיש זמן רב. מנשה התפנה
להדריך ולחנך את הנוער הזה, וזאת כאשר שעות הלימודים הסתיימו בשבע בערב.
בתום לימודי בישיבה, קיבל מנשה תעודת בוגר הישיבה המקצועית, אף על פי שלא ראה את
עתידו בתחום הדפוס. בסוף כיתה י"ב ניסה מנשה לפנות למסלול של "ישיבת
הסדר", לתקופת שירותו בצה"ל, אולם עקב ההסכם הקואליציוני דאז (הוא שונה
בינתיים) שקבע כי בוגרי ישיבות המקצועיות לא יוכלו לפנות למסלול זה, פנה מנשה
לכיוון אחר. הוא התגייס לנח"ל יחד עם חבריו הטובים מגרעין שח"ם בקרית
שמואל, החבר'ה- בפי מנשה. אליהם היה קשור לאורך כל חייו ומתוכם היו לו מספר ידידים
בלב ובנפש שאליהם נקשר במיוחד.
השרות בנח"ל החל בתקופת הכשרה, לגיבוש הגרעין בקבוצת "יבנה" והיה
עליו להסתגל לאורח חיים של חקלאי. לאחר שהורגל בכך ראה באורח חיים זה את עתידו.
בקבוצת יבנה נקלט מנשה אצל משפחת דני ואסתר קסוטו וחמשת ילדיהם. הוא היה לבן בית
אצלם. ומאוד אהבו אותו הילדים, כאילו היה בן משפחה.
לאחר תקופת ההכשרה, עבר מנשה את הטירונות במחנה הטירונים המרכזי של
הנח"ל. בתום הטירונות עבר מנשה קורס לחבלנים גדודיים, במסגרת חיל ההנדסה.
לבסוף עבר את שלבי האימון של צוות טנק בבית הספר לשריון, וכן היה בוגר קורס
תותחנים בבית הספר במדור תותחנות. מנשה היה גאה מאוד בשרותו ביחידה קרבית ובחיל
השריון, כאיש צוות טנק, וזאת בגלל עוז רוחו ואומץ לבו.
בתקופת ההיאחזות שהה הגרעין של מנשה בכפר דרום, ברצועת עזה. הגרעין התגבש והתנהלו
בו חיי חברה תוססים. בני הגרעין ניהלו בתקופה זו מרדפים אחרי מחבלים ברחבי הרצועה.
לאחר שובם מההיאחזות בכפר דרום, חזר מנשה לשריון, לפעילות מבצעים בקו ההפרדה
בסיני. לקראת סיום שירותו הצבאי עבר לאימוני גדוד במעלה אדומים, שליד ירושלים.
ידידיו מישיבות ההסדר בקרית-ארבע ובאלון-שבות, ששרתו יחד אתו בשריון, ספרו על
עמידתו האיתנה בנושא קיום המצוות. כדוגמא הביאו את חג הפסח תשל"ז. התברר כי
מספר חברים לפלוגה הביאו פיתות מיריחו לבסיס. היה חשש שיניחו את החמץ בכלי הפסח
הצבאיים. מנשה עמד על כך שישליכו את החמץ אל מחוץ למחנה וישרפו אותו בדלק. העניין
כולו הועבר לטיפולה של הרבנות הצבאית כבר במוצאי החג הראשון, והיא דאגה לסיום
הפרשה- באמצעיה שלה.
מנשה שהה במעלה אדומים עם בחורי ישיבות ההסדר, והתנהג ברמה מוסרית ודתית גבוהה
כזאת, שבחורי הישיבה הלכו בעקבותיו, ולא להיפך, הודות לעמידתו העקבית והאיתנה על
קיום המצוות. הוא זכה גם להערכת הסגל והחברים החילונים בפלוגה.
לאחר תקופת מעלה אדומים, קבלו חברי הגרעין הודעה, שנפלה בחלקם הזכות להקים ישוב
חדש בגוש עציון. באופן אישי לא היה גבול לשמחתו של מנשה, שכן שאף להגשים את דרכו
בהתיישבות, ולהיות מהמייסדים של ישוב חדש, שיהיה "משהו מיוחד" במסגרת
הקיבוץ הדתי.
ב-י' מנחם-אב תשל"ז הגיע מנשה להיאחזות החדשה מגדל-עוז, שבגוש
עציון לתקופת השל"ת, המסיימת את שירותו הצבאי בנח"ל, לאחר שסיים בחודש
תמוז את הפעילות המבצעית במסגרת נח"ל שריון.
בתקופה הראשונה בהיאחזות, שהייתה הקשה ביותר מבחינת תנאי המגורים- חשמל סופק
בגנרטורים בלבד, ומים הובאו מהגוש- עבד מנשה במפעל במתכת שבכפר עציון הסמוך. במשך
חודש אלול זכה מנשה להיות תלמיד המחזור הראשון של ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים.
הוא עסק בלימודי קודש במהלך כל חודש הרחמים והתשובה.
אחד הימים המאושרים בחייו היה יום כ"ב באלול תשל"ז, בו התקיים טקס חגיגת
העלייה על הקרקע של קיבוץ מגדל-עוז, שעל הקמתו חלם והגה זמן כה רב. הטקס נחוג
במלאת עשר שנים לחידוש הישוב היהודי בגוש עציון בתשכ"ז. מנשה אמנם היה בין
חתני השמחה הראשיים בעליה על הקרקע, והדבר בא לידי ביטוי בהנחית הטקס, בקריאת
פסוקים מהתנ"ך בטקס נטיעת העצים, ובהובלת הכנסת ספר התורה בראש חברי הקיבוץ.
עד שעות הלילה המאוחרות נמשכה השמחה בקיבוץ הצעיר, בשירה ובמעגלי רוקדים, כשמנשה
מרכיב על כתפיו האיתנות את האנשים שסייעו בהקמת הישוב.
ל"ימים הנוראים" בתשל"ח חזר מנשה מישיבת הקיבוץ הדתי, ואף שימש
כחזן בראש השנה וביום הכיפורים. קולו היה ערב ותפילתו מרגשת ומלהיבה. חברים
מהקיבוץ ספרו על התפילות המרגשות ומרטיטות הלב שהיו בימים הנוראים של תשל"ח,
כשמנשה שימש חזן.
וכבר היה לאחד מהחברים שעסק במלאכת הבניין, פשוטו כמשמעו, של הקמת הישוב: בנית
שבילים, סיקול אבנים וכו'. תקופה קצרה לאחר מכן נבחר מנשה ליו"ר האסיפה
הכללית, יו"ר ועדת דת ואחראי על נושא הפיתוח במשק.
מאחר שהנושאים השונים בהם טיפל היו חשובים לו ביותר, וכיוון שחש אחריות אישית לכל
מהלך שנעשה במשק, ישב עד לשעות מאוחרות בלילה, כדי לסכם את היום שחלף ולארגן את
התוכניות ליום המחרת. מדובר היה בנושאים רבים: בין בנושאי האסיפה הכללית - כשעבר
בין חברי הקיבוץ, כדי לשכנעם באופן אישי שהם ראויים ומתאימים לפעילות בוועדות
השונות, ובין אם היה מדובר בנושאי הפיתוח, הקשר עם עובדי הקק"ל וכו' והכל
בדרכי נועם. הכל היה חשוב עד כדי כך, שביום שנסע לחיפה, על מנת להביא מנת דם לאבא,
ששכב בביה"ח רמב"ם, וחזר ומצא שדבר מסוים לא נעשה לשביעות רצונו, אמר
לחבר'ה: "מה עשיתם בלעדי, הרי ביקשתי מכם לפני שנסעתי לחיפה שהדבר יתבצע כפי
שאני ביקשתי ולא אחרת?!".
ובפרט כשהמדובר בנושא הדת והבעיות הרוחניות, שנתעוררו בקיבוץ. מנשה שאף לכך שהקיבוץ
הזה יהפוך ויהיה לסמל ולדוגמא של יכולת לקיים ולשמור ולהקפיד על ניהול חיי קיבוץ
לאור ההלכה. כשההלכה היא היסוד לכל מעשה שנעשה ולכל החלטה המתגבשת בענייני
היום-יום השוטפים.
כאן ראוי לציין שמנשה היה מראשי ה'חלוצים', כבר בתקופה שבה היו גרעין נח"ל
בקבוצת יבנה, שיהיה בקיבוץ תלמיד חכם, מעין מורה הלכה, שתפקידו יהיה לעסוק אך ורק
בעניינים הרוחניים, ללמוד תורה וללמד במשך שעות היום, וכן לשמש יועץ בתחום הרוחני.
מנשה עם חברו הטוב יבדל"א אבי מעוז ומנחם פרומן (הת"ח) השכימו מדי בוקר לפני התפילה,
ללימוד שיעור משותף בגמרא ובהלכה כדי להתחיל את היום בלימוד תורני וברוחניות. לאחר
התפילה לימד מנשה הלכה יומית מתוך ספר 'חיי אדם' הקדוש.
כיו"ר ועדת דת אף ארגן שעורים תורניים, ודאג לכך שמספר המשתתפים בשיעורים
הללו יהא רב ככל האפשר, כדי "להגדיל תורה ולהאדיר".
ראוי לציין את דבקותו של מנשה ביוזמתו, ואת מסירותו בעניינים ששאף להגשים במסגרת
הקיבוץ. ביומו האחרון, בט"ז מר-חשון תשל"ח, ישב במשך שלוש שעות והתייעץ
וליבן עם הרב מנחם פרומן את נושא הקמת המקווה בקיבוץ לאלתר, ואת מיקומו הזמני
בקיבוץ, עד להעברתו לנקודת הקבע.
כחודש ימים לפני האסון זכה מנשה להשתתף בשמחת ברית המילה של בני, אלון-אריה
נ"י והשמחה הייתה רבה במעוננו. אולם השמחה במשפחתנו לא ארכה זמן רב. שלושה
שבועות בלבד לאחר 'ברית-המילה', קיבלנו את הבשורה המרה משלטונות הצבא, על תאונת
הדרכים הקטלנית שמנשה נספה בה. הוא היה הנהג והוביל את חבריו מהכותל המערבי לגוש
עציון בליל ט"ז מר-חשון תשל"ח.
לפתע פתאום, כרעם ביום בהיר, שירת חייו באמצע נפסקה והוא בן כ"א אביבים בלבד.
אנו נותרנו אבלים, בוכים וכואבים את הכאב העמוק שאין לו שיעור. הורי אבדו בן כה
יקר, מיחידי הסגולה המופיעים ככוכב שביט, המאיר היטב, ונופלים בין לילה. ואני
אבדתי את היחיד, היחיד והאהוב- מנשה ז"ל.
ת.נ.צ.ב.ה